ב"ה
הלכה וחוק בבית המשותף הילכו יחדיו / לקראת יום העצמאות
הרב אפרים קורנגוט
הימים שלקראת יום העצמאות הם ימים של חשבון נפש וגם ימים של שמחה על הישגים רבים. אנחנו נעסוק בדברים ה"קטנים" שאולי אינם עומדים ברומו של עולם הציבורי והתקשורתי, אבל בשביל רובינו הם בבחינת כל העולם כולו, שיכול להפוך לפעמים לגשר צר מאד מאד , שפעמים קשה ביותר לצלוח אותו.
הבית המשותף מושתת על החוק וההלכה ולא מעט סכסוכי שכנים דנים בפרשנויות של החובות והזכויות הנובעות מכך. כל ויכוח כל עוד הוא מתנהל בסופו של דבר מסתיים, וכל אחד על מקומו יבוא בשלום. הבעיה בהרבה בתים, שאין עם מי להתווכח כיוון שיש אנשים שלא החוק ולא ההלכה נר לרגלם, אלא ליבם אומר להם מה לעשות, ועל פי זאת מתנהלים אורחות חייהם. נמצאים השכנים כפופים לרשות שלישית של כל 'דאלים גבר' שגם אותה יש להכליל בחשבון הנפש של הבית המשותף, כשברור לי שאפשר צריך וחייבים לטפל בכך.
אנחנו נידון כיום בשימוש בחוק ובהלכה בכל הקשור בניהולו של הבית המשותף. ויש הסבורים שקיימת התנגשות בין שני גורמים אלו, עד שאי אפשר ששניהם יגורו יחדיו. ולא כך הם פני הדברים. המעניין הוא שדווקא בצד ה'דתי' קיימת נכונות גדולה יותר להכיל את החוק בהרבה סוגיות. הכלה זו חוצה מגזרים וחוגים עד כדי כך שרב חשוב ומפורסם כמו הרב ישראל גרוסמן בסוף ספרו משכנות ישראל, שהתפרסם לפני למעלה מארבעים שנה, צירף בסוף ספרו 'משכנות ישראל' חלק מחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 הרלוונטי לבית המשותף. בשו"ת מנחת יצחק פסק שכל דיירי הבניין חייבים להשתתף בתשלום עבור זיפות הגג, בגלל שזה 'מנהג מדינה', היינו החוק שנקבע כמנהג. כך גם לגבי תשלומים, הארכנו בספרנו "הלכות הבית המשותף" שבבניין שבו הדיירים התחייבו לשלם על פי חוק המקרקעין, היינו ה'תקנון המצוי' הרי שהתשלומים יקבעו על פי תקנון זה, בגלל שהוא הפך למנהג מדינה, ולא על פי הגדרים המופיעים בשו"ע חו"מ קסג באשר לאופני התשלום. וכבר הצעתי מספר פעמים, שבבניין שיש בו דיירים דתים ראוי להם שיעשו תקנון שיהיה נכון גם על פי ההלכה, וזה דבר שהמחוקק עצמו מעודד אותו.
אין בית דין, שלא יסתכל בחוק המקרקעין לפני שבא לפסוק בנושא הבית המשותף ולפעמים יש מביניהם אף יותר מדאי, עד ששוכחים גם להסתכל בשולחן ערוך.
מאידך, הצד של החוק פעמים שוכח את מקורתיו. כשהובא חוק המקרקעין לפני הכנסת (כרך 8 עמ' 761) צויין שחוק המקרקעים תשתיתו במשפט העברי, כיוון שהקונסצפציה של בעלות נפרדת בבניינים ובחלקי בניינים מקורה דווקא במשפט העברי ולא במשפט הרומי. ובהמשך נאמר (שם עמ' 768) "לאור דברים אלו נראה לי, שבכל ספק בפרשנות או באשר ללקונא, יש לפנות לדיני ההלכה, כדי לברר ספיקות כאלו".
נדמה לי, שגם אם קיימת מחלוקת באשר לפרשנות של חוק יסודות המשפט באשר לשימוש במשפט העברי הרי שדווקא בנושא זה של בתים משותפים היה צריך להיות לכולי עלמא שימוש בחוק. ולא רק בגלל ההיבט ה'דתי' אלא בגלל שניסיון שיפוטי של אלפי שנים, שיש בהלכה, היה יכול להביא לתוצאות הרבה יותר טובות ביחסים השכנים.
ההלכה שנתנה ערך גדול לרוב, נתנה גם ערך עצום לזכיותיו ולמצוקותיו של היחיד, וזה דבר ייחודי בהלכה שקיים במיוחד בין שותפים ובין שכנים. ההלכה בין מכלול הגורמים של הפסיקה ביחסי שכנים, התחשבה גם בגורמים כמו צער עוגמת נפש, ביוש אדם ברבים, היזק ראיה, חזרה מהסכמים בגלל חיסרון של גמירות דעת, התחשבות באנשים חלשים זקנים ערירים וכו' כגון של קדימות דירה משכן שבמקרים של אנשים חלשים הרי הכף נוטה לטובתם באשר לדיני קדימות וכו'. דברים שמאד רלונטיים בבית המשותף ועוד יותר בנושא של התמ"א 38 וללא צל של ספק אם גורמים אלו היו נלקחים בחשבון הרי החיים בבית המשותף היו הרבה הרבה יותר טובים.
שיתוף פעולה באשר לבית המשותף ה"קטן" שלנו יכול להביא להרבה שלום ואחוה בין דייריו, ובחברה כולה. התבוננות בתובנות העולות מהלכה באשר ליחסי שכנים וברלונטיות שלהם לימינו, יכולה לעשות רק טוב לבניין עצמו.
מי יתן שהשלום והשלוה האחוה והריעות שישררו בבית המשותף, יקרינו ויאירו את הבית המשותף הגדול והכללי בו אנו מצויים.
