מצינו שחילק  החזון איש   לגבי כוחו  של   הרוב   ביחס  למיעוט   שלושה  סוגים.

האחת: בניית חומה, וכיוצא בזה, צרכי ביטחון, או דברים שהבניין נזקק להם לצרכי הגנה מפני שריפה, מניעת מכשולים וכר. לצורך כך, .אין נזקקים להסכמת הרוב. אפילו יחיד יכול לגרום לציבור לעשות את אשר הבניין נזקק לו, אף אם יהיו מבין הדיירים שלא יחפצו בתיקון הנצרך. בלשונו ״דאף אם הסכימו כולם שלא לבנות חומה, יכול כל אחד לחזור שזה מנהג גרוע ואינו מבטל הלכה״. נוסיף  ש״תיקונים״ בנושאים אלו צריכות להיות אך ורק על פי הוראות ה״מומחים״, אם בנושאי מיגון הבניין, אם בנושאי כיבוי, אם בנושאי אחסון הגז בין אם האספקה היא מרכזית או צורתית.

השניה: ״דבר שאינו מן הדין, אבל הסכימו עליו רוב הציבור ויש בו משום תיקון העולם. ויש להם גם בזה כוח ב״ד ותקנתם קיימת. וגם בזה הבא לדור ושהה יב״ח(־יב חודש) הרי הוא כאנשי העיר״.

ולכן צביעת חדר המדרגות  מדי  כמה  שנים, טיפוח הגינה   הם  בכלל החלטות שמתקבלות על פי  הרוב.    

השלישית: ״בדבר שאין בו תקנת העיד מוחלטת ואין הרוב הציבור יכולין לכוף את המועט. אלא אם הסכימו בולם הרי הסכמתם קיימת וגם בזה הנכנס לדור הרי הוא כבני העיר דסתמא הוא מסכים ומשום הנאה דצייתי אהדדי חשיב קניין. או משום דבני העיר יש להם כוח ב״ד גם על הבא לדור״.

כלומר,  כל  דבר  שהוא   בגדר  המצוי   והסביר  הרי  שיכולים  הרוב  לכוף את  המיעוט  לנהוג   כך, אבל  דברים יוצאי  דופן  שבאים  לשמור  על  חזות  הבניין,   כמו לשים שיש  איטלקי בחדר המדרגות  וכו'.  דברים  שאינם מצויים  ואינם  רגילים  על פי הסטנרדטים  באותו איזור,   הרי   שאין  יכול הרוב      יכול  לכוף את  המיעוט, 

הנידון  שלנו, ההחלטה   של   חיזוק  הבניין   לאיזה  סוג  החלטה  זה   דומה  לגבי  הגדרת   כפית  הרוב  את  המיעוט.  ונראה  שאין לדמותו   לסוג  החלטה  של  נזק ממש  ומיידי  שאז   הרוב   יכול  לכוף  את  המיעוט, ויש  מצבים  שאף  המיעוט   יכול  לכוף  את  הרוב.

כיוון  שמדובר  בנזק   שעלול להיווצר  ואין  מדובר  בנזק  בטווח  הממשי  והמיידי  שעלול  לסכן  באופן מיידי   חיי  אדם. ועצם  זה  שהמחוקק   התנה   פעולת  של  תמ"א   38   בשלבים   רבים  שיכולים  לקחת  כמה  שנים,  היא  הוכחה   ניצחת  שאין  מדובר  בנזק  מיידי   שמחייב   התערבות נמרצת ומיידית.

רוב  לא  יכול לכוף המיעוט

 בכל  אופן,   מדובר  בסוג  החלטה  השייכת  לקטיגוריה  השנייה עם  עדיפות  מסויימת  לגבי  דרגת  החשיבות. יחד  עם  זאת, אין  יכולה  החלטה  בנושא  זה  לגרום  פגיעה   ברכוש  הפרטי  של  היחיד.

וכפי  שכתב  רבי  יוסף טוב  עלם  ״שרשאין ב״ד שבכל קהילה וקהילה לגזור על קהילתם בפי ראייתם לצורך שעה, ואין אחרים יכולין לבטל תקנתם, ובלבד שלא תהא עבריינות של תורה״. וכך מצינו  בשו׳׳ת הרשב״א ח״ה סימן קעח כתב: ׳׳והטענה שאמת דיש לקהל לעשות חוקים ודינים בדבר הזה, נראה לי שאין אלא גזל, ואין יכולין להתנות על הגזלות׳׳. וכך  מצינו  גם  בשו״ת מהר׳׳ח אור זרוע רכב: ״וכל שכן הכא שחוזרים ומחייבים אדם לתת מה שאין לו, דאטו רבים גזלנים נינהו חלילה״. וכך מצינו  שכתב  הרמ״ה (מובא  בשו״ת זכרון יהודה)  במקרה שגזרו על אדם חוב שאינו חייב, או יותר ממה שחייב) לא חיישינן לגזירה דילהו. ועליהם הכתוב אומר(ישעיה ח, יב): לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר וכר ולא עוד, אלא שהוא בכלל קללת חינם׳׳. כן כתב בדונו במקרה בו ״החליטו״ פרנסי היישוב על מיקומו של ״מקום ציבורי״ שהפריע ל״יחיד״. "מי נתן רשות לשבעה טובי העיר ל״מחול״ על ניזקו של זה...איך יכול זה שלא מגיע לו היזק למחול על היזק של אחר".

 כן מצינו בדברי רבי שמעון דוראן  (שו״ת התשב״ץ ח"ד טור ראשון שאלה נז). בדונו בתביעתו של תלמיד חכם, שרצו הקהל להקים ליד ביתו בית מטבחיים. שאחת מטענותיו של המתלונן היתה שעלול להגרם רעש, עקב התקהלות המון רב במקום. התשב״ץ סבר שאל לקהל להקים בניין, אף אם ההפרעה היא רק ל״אדם בודד״. בלשונו: ״באמת שאני בוש הרבה מלשמוע הטענה הזאת כל  שכן  לכתבה בכתב... שעל כיוצא בזה ראוי ללבוש שחורים ולהתכסות שחורים ולהרעיש בל הקהילות עליהם. שאם עשו העכו״ם זו הדבר היינו זועקים ומתריעים. ועכשיו יבואו ישראל ויעשוהו. כ״ש אחר היותם קהל. בי יחיד הגוזל את הרבים מצינו רבי׳(־רבים) הגוזלים את היחיד לא מצינו". ראה שו״ת נודע ביהודה מהדו״ת חו״מ מ: ״אבל מה שרוצים בקהילתו לעשות דבר חדש אשר לא שמענו מעולם, למיעבד כתרי חומרי(־לעשות שתי חומרות - בעניין גביית. מסים) זהו גזל ועושק".

אפשר  להמשיך ולמנות  מעוד  עשרות  ספרי  שו"ת  שאין  בשום תועלת  עתידית  של    ציבור, חשובה  ככל  שתהיה  משום  נתינת  רשות    לפגוע  בפרט  בקניינו  או  בזכויותיו  הפרטיות.

לסיכום 

תמ"א  38   על  כל  אופניה     היא   בכלל ההחלטות  שצריכות  להתקבל  על  פי  רוב,   ובשום  אופן   אין  סוג  כזה  של   החלטה  יכול  לפגוע  בזכותו  הקניינית  של  היחיד.