בעשיית מנגל  עלולים  להיווצר    שלושה  מפגעים  עיקריים  ריח,  עשן   שעלול להיווצר  על  ידי   עשיית   המנגל,  וכן  סכנה  מאש   שעלולה  להתלקח, שלא  להזכיר  לכלוך  רעש וכיוצא  הזה שהם חמורים  בפני עצמם.    לכל אחד  משלושת  המפגעים  העיקריים  שנמנו  לעיל   יכולים  השכנים  להתנגד.  אם לנזקי   ריח  (שו"ע  חו"מ קנו  לח)  עשן   (שם  סעיף  לז)   וכן   לגבי נזקי   אש  (שם    קנה   א).
שלושת  המטרדים   האלו הם משמעותיים  בחיי  היום יום  מאידך לא יתכן   לקיים  נורמטיביים אלמלא   קיומו  של  תנור   אפיה  גז   או  מקרו גל בבית. ולכן  נפסקו להלכה   גדרים  שיאפשרו  שימוש  במכשירים  כאלו  ללא  פגיעה  בשכנים.  נקבע מרחק  סביר  והגיוני  של  התנור  מתקרת  הבית  למנוע התלקחות  אש  על  ידי   התנור לדירת  השכנים. ועם  זאת, נפסק  שאם  בכל  אופן  התלקחה  אש  הרי  שבעל  הדירה  שבה  היה  התנור, מחוייב  בתשלומי נזיקין. כיוון שהיתה מוטלת עליו אחריות מוגברת  בכל  אשר  לשימוש   באש  (חו"מ קנה  א  ש"ך   ס"ק  ב).   וכך  הם  הדברים  ביחס   לנזקים  של  ריחות[1]
ביחס  לנזקים  של  עשן (שם   סעיף לז).הרי   שקיים חילוק  בין  עשן תמידי   שאז לדעת כולם  אפשר למחות  על  כך, לבין  עשן  שאינו תדיר  שיש   הסבורים  כיוון שזה  באופן  עראי  אי  אפשר למחות[2]. אלא   שגם לדיעה  זו הרי  שזה  דווקא  אם  זה נעשה  באקראי  אבל  עראי  שהופך לקבוע  הרי  שאפשר למחות לגביו (ראה שם  ש"ך  ס"ק  יט).
עם  זאת, במקום  שזה  הפך לחלק מ"מנהג  המקום"  ורק   פעם אחת  בשנה,  הרי  שיש  לעשות  זאת  תוך הקפדה  מדוקדקת  על  שמירה  מנזקים  שעלולים להיווצר  עקב  כך.
במקרה ויש  שכנים, שעשיית  המנגל  עלולה  לגרום להם  לקשיים  בריאותיים, אנשים מבוגרים חולים ילדים  קטנים וכל  כיו"ב  הרי  שאין  שום  היתר  לעשות את  המנגל   במרפסת הבית  או  בחצר  הבניין.