בר מצרא   זוכה  בדירה   משום   גדרי  קניין שיש  לו  בקרקע  של  השכן, וכך  מצינו שכתב   הנימוקי  יוסף  לגבי  בר  מצרא   כאילו יש  לו קצת  קניין   בגוף  הקרקע[1]  אבל  לגבי  שוכר   כיוון  שלא  קנה   את  המקום  היה  מקום לומר  שאין לגביו  דינא  דבר מצרא.

דינא  דבר מצרא   הוא  רק   אם  שני  אשים  רוצים לקנות  דירה,  אבל  לגבי  שכירות משכון או  לגבי מקרה  שאחד  רוצה  לשכור  ואחד  רוצה  לקנות [2]  הרי   שאז   אין  משתמשים  בדיני  דבר מצרא  אלא  אם  כן  אפשר למצוא  ללוקח  או  לבר מצרא  זכות  קניינית מיוחדת  באותו מקרה. ת

הרמב"ם פסק  שאין  לגבי  שוכר דינא  דבר מצרא   ואילו  הרא"ש   סבר  שחלים  לגביו גם   דינא  דבר מצרא. הינו   השכן  לא  יכול  לתבוע  מהשוכר   לעזוב  את  הבית  ואילו  הרא"ש  סבר  שיכול[3]. והטעם להבדל  מכיוון שלרמב"ם אין לשוכר  זכות  קניינית  ולכן  אינו  יכול  לדרוש מהשני  שיעזוב  את   הדירה  ואילו  לפי  הרא"ש   יש  לו  זכות  קניינית,  כיוון  ששכירות מהווה    גם  קניין  בגוף  הקרקע לכן  יש  לו  דינא  דבר מצרא.

לגבי  שוכר  שדר  בדירה  לפי  המחבר  אינו  יכול לטעון לבר  מצרא  לגבי הדירה  שדר  בה[4], ואילו  לפי   הרמ"א  לא  ברורה   דעתו. בשיטת  הרמ"א מצינו  שתי  שיטות  עיקריות  יש  הסבורים  שהוא  פסק  כשיטת  המחבר  שאין לשוכר דינא  דבר מצרא  לגבי הדירה  ששכר[5],  ויש  הסבורים  שהוא  חלק  על  המחבר   ויכול לטעון לדינא  דבר מצרא לגבי  הדירה  ששכר  ולכן  אין  הבעלים  יכולים להכניס  לדירה מישהוא  אחר  במקומו[6].  

בעל שו"ת  שבות  יעקב[7]  סבר שיש  לחלק  במקרה  שכבר השוכר   כבר  קנה  את  הדירה  הרי  שאז  לא  יכול   המצרן  לטעון לדינא  דבר מצרא  על  הדירה, כיוון  שגם  השוכר  יטען  שיש  שיטה  שגם לשוכר  דין מצרן.     

מה   גם  כיוון  שיש   ספק  בדין,   הרי  שמעמידים   את  הקרקע   בחזקת  הלוקח  שהוא מוחזק ואין מוציאים  ממנו  את   הקרקע[8].

אבל  אם  עומדים לפנינו  שני  אנשים  השוכר  שרוצה  לקנות  את  הדירה  שדר   בה   ואדם  זר  הרי  שראוי  להקדים  את  השוכר  בקניית  הדירה. אבל  אם  השוכר  והמצרן  עומדים  לפנינו  יש  להקדים  השוכר  ודווקא  במקרה  שהשוכר   רצה  לקנות   את  הדירה  עוד  לפני  שהגיע  הקונה .  דינא  דבר מצרא   אין  נותן  לשוכר  זכות  טענה   לגבי  המשך השכירות  והבעלים יכולים להחליט  למי  להשכיר   בעתיד.

'ועשית  הישר  והטוב'  היא  תקנה  מיוחדת   שקיימת  בקרקעות  במקרים  כמו בר מצרא   או  לגבי  שומא  של  קרקע  שחוזרת  לעולם  אם  מי שהוציאו ממנו  את  הקרקע יש  לו   כסף.  אבל  יחד  עם זאת   קיימים  דינים  של יושר   היינו  מקרים  שאי  אפשר  לכוף עליהם  מגדרי  ועשית  הישר  והטוב   אלא הם  הנהגות  של  צדק ויושר   שראוי לנהוג  על  פיהם.  ולכן  גם  אם  לא  מתקיימים  של  ועשית  הישר  והטוב   הרי  שצריכים להתקיים  גדרים  של יושר   במקרה  של  העדפה   בין קונים.

סיכומם  של  דברים,  זכות   בר מצרא   שקיימת  בקרקעות  וגם  בבתים מתקיימת  דוקא  בין

שכנים   ולגבי  שוכר  קיימת מחלוקת. שאם ניתן לשוכר  דין  קדימה   הוא ישכור  בית ולא ירצה לעוזבו לעולם.    יחד  עם  זאת  ראוי  ורצוי  לקבוע  את  דיני  היושר  לגבי  השוכר  ויש   לשקול  את  מכירת  הקרקע  לו. בכפוף  לתנאים  הרגילים  של מכירת  קרקעות  לבר מצרא[9] .  ואם  זכה  הלוקח  בקרקע  הרי  שיהיה  קשה להוציאו.